יומן אישי

במהלך מחלתו של אבי ז"ל כתבתי. זו היתה עבורי דרך נוספת להביע את הכאב והעצב. וכך נולד לו 'יומן מסע' פרטי שלי. כולי תקווה שהקוראים ביומן ימצאו בו תמיכה וחיזוק לתקופה בה הם נמצאים.

 

22.4.2009

בתשעה עשר באפריל הייתי אמורה לטוס לחודשיים כדי להתנדב בכפר באפריקה.
לפני שבוע קיבלנו את הבשורה שאבא שלי עם סרטן בגוף. (בבוקר חגגנו לאמא שלי יום הולדת, בערב קיבלנו את הבשורה).
אתמול בישרה לנו הרופאה שזה התפשט לכל העצמות.
אנחנו עדיין בשלב של ריצות מרופא לרופא, ומבדיקה לבדיקה.

 

השעות שאני יושבת עם אבא שלי בחדרי הרופאים, הן שעות איכות. מדברים על המון דברים, אני שואלת שאלות, הוא משתף, מספר.
עצוב, כואב. בקשתי היחידה היא שאם הגיע זמנו, שזה יהיה מהיר וללא סבל.
אך לא מהר מידי כי יש עוד דברים שאני רוצה לומר לו.

 

אנחנו נעים בין בכי לצחוק.

אבא שלי איש מדהים מלא שמחת חיים ובעל חוש הומור, למרות המצב דואג לשמור על השגרה והתפקוד הרגיל עד כמה שאפשר.

 

פתחתי חמ"ל קטן בבית. יש לי קלסר עם חוצצים לכל בדיקה. לומדת מילים חדשות ויש לי כבר מילון של מונחים רפואיים עם תרגום לעברית לפשוטי העם.
למדתי שלהיות בריא זה הכי חשוב, אך להיות בריא ועשיר זה שילוב מנצח. כי יש רפואה לפשוטי העם ויש רפואה לעשירים. שפגישת ייעוץ באופן פרטי עולה 1800 ₪ ופגישה שנייה 1400 ₪
שכנראה יש הרבה בני חמישים פלוס בארץ שצריכים לעבור בדיקת קולונוסקופיה, כי אחרת איך אפשר להסביר את זה שאין תורים עד סוף מאי?
שיש אנשים שמכירים אנשים, שמכירים אנשים, שמכירים רופאים וצריך להשתמש בכל הקשרים האפשריים כי זה עוזר לקדם דברים.
שהסדנה שעשיתי לפני כחודש ימים (דחיתי את הסדנא הזו שלוש שנים) באה לי בול בזמן ומאפשרת לי לתפקד בתוך הכאוס הזה בשקט ובשלווה.
שאחד הדברים הכי חשובים ששאל אותי המנחה "למה את חושבת שהוא זקוק, לרחמים שלך או לאהבה שלך?"

 

זה מה שמנחה אותי לאורך כל הדרך - האהבה שיש לי להורי. וזה מה שאני מסבירה לסובבים אותו.
יש המון מה לספר, על הכוחות ותעצומות הנפש שצריך, על איך כל דבר שקורה מכין אותנו לשלב הבא אחריו, ובעיקר על הזכות שנפלה בחלקי ללוות את אבא שלי בתקופה כזו.

 

ולמה אני מספרת את כל זה?
לבקש מכן שכל אחת תישא תפילה, תשלח אנרגיה, כל אחת בדרכה.
אני יודעת כמה כוח יש במילים ובכוונות וכמה זה יכול לעזור, במיוחד מאנשים עם כוונות טובות.
כמה שהאנרגיה של הבקשה שבאה מהלב יכולה להשפיע ולפתוח ולשנות.
וגם אם הזמן שלו הגיע, זה רק בינו לבין אלוהים. התפילות והברכות ילוו אותו בדרכו לחיים שמעבר לחיים. [יש דבר כזה]

 

שמו של אבא שלי - בני בנד
ואני אוהבת אותו מאוד.
שולחת חיבוק לכל אחת ומודה לכם מראש.
ואנא מכן, בלי לדבר על זה בפורום.

 

@@@@@@@
איידי

 

 

13.5.2009

 

היי בנות,

 

תודה על הסמסים, הטלפונים, המיילים, החיבוקים.
אני מעריכה מאוד את האכפתיות שלכן. מתנצלת אם לא תמיד עונה, יש ימים שפשוט אין לי כוח לדבר.

 

העדכון נכון להיום הוא שאבא שלי כנראה אדם מזן נדיר מאוד. מסתבר שהוא נמנה עם חמישה אחוז חולי הסרטן שלא ידוע איפה בגוף נמצא הסרטן הראשוני.
כרגע לאחר בדיקות אינספור כל מה שמוצאים זה גרורות בכל מיני מקומות.

 

יש לנו תור למחר לעשות ביופסיה בכבד שתשלח לבדיקה מיוחדת שמבוצעת רק בארה"ב ועלותה כ-ארבעת אלפים דולר והיא אינה נכללת בסל הבריאות ולא מקבלים עליה החזר.
יש היום טרנד חדש, הוא נקרא tailor made treatment.
שולחים את הבדיקה למעבדה (של טבע) בארה"ב ושם בשמונים אחוז מהמקרים מצליחים לפענח בעזרת בדיקה גנטית היכן התחיל הסרטן הראשוני, ולפי התוצאות תופרים חליפה לפי המידות של החולה. דהיינו טיפול אישי.
תשמעו, לצד הצער והכאב, הנושא מרתק. לראות את ה-CT על המחשב וכיצד גוף האדם נראה מבפנים, מעניין ומסקרן מאוד.

 

הרגעים ששוברים אותי, הם הרגעים שאבא שלי בוכה.
הביורוקרטיה מסוגלת להרוג בן אדם עוד לפני שהמחלה תגמור אותו.
הם עושים את זה באדיבות ועם חיוך על הפנים. בית חולים מאיר וקופת חולים מכבי לא חברים, דהיינו, הורי שהם תושבי רעננה צריכים להגיע לבית חולים תל השומר או איכילוב.
בגלל פוליטיקה אנחנו 'אוכלים' אותה.
פעם ראשונה בתוך הכאוס הזה, הרמתי את קולי, טוב נו, צרחתי על פקידה שניסתה לשכנע אותי שאין מה לעשות.
עכשיו יש לי קשר ישיר לרופאה המנהלתית של האזור. אישה מדהימה עם רצון טוב. ישבה איתי שעה והודיעה לי חד משמעית שהיא תארגן הכול וכך עשתה.
ברור לכם שכל אישור כזה מצריך ריצות של הלוך חזור.

 

מכירות את המכונות שצריך לשלם להן כסף עבור החניה? הן ואני – מתפתח בינינו רומן רציני. הן רק רואות אותי וכבר מזילות ריר. יש קרטל רציני בין כל המכונות האלה, כי לכל מקום שאני מגיעה, כולן רוצות כסף. כנראה שהן מפיצות את השמועה ביניהן. זאת, קלה להשגה.

 

סיימתי לקרוא עכשיו ספר מעולה שאני ממליצה עליו מאוד מאוד
המוות חשוב לחיים – דר' אליזבת קובלר-רוס
יש לה שני ספרים נוספים ואני מחכה לקבל אותם באנגלית.

 

יש רגעים שאני חושבת לעצמי אולי אפשר לעשות אחרת, אולי יש עוד משהו, האם עשיתי הכול, והנה מהספר אני מקבלת חיזוקים שאני פועלת נכון.
וזה עוזר. זה עוזר לי מאוד לדבר עם אבא שלי על דברים שבדרך כלל לא נוגעים בהם.

 

ובתוך כל זה, הייתה לנו גם שמחה משפחתית, חגיגת בת מצווה לבת אחי. רגעים מדהימים ונפלאים. לראות את הילדים של כולנו כמה הם שם בשביל הוריי ואחד בשביל השני.
כשנכנסנו לרכב, אבא שלי אמר בקול חנוק: we have a beautiful family. כמה כיף לשמוע אותו אומר את זה ורואה את זה. כי בסופו של דבר זה מה שחשוב. האהבה.

 

ומכיוון שהמושך בחוטים למעלה חשב שקצת משעמם לי ואפשר להוסיף עוד קצת עניין לחיי, אמא שלי צריכה להתחיל להזריק אינסולין. הסוכר שלה בשמיים, היא סובלת מסחרחורות ולפני שבוע נפלה. אז יש לי ימים שאני פשוט הולכת איתם לרופאים, בוקר עם אמא שלי לרופא X ואחרי כך עם אבא שלי למכון Y.

 

מכירה את בתי הקפה במקומות השונים, איפה השירות הכי טוב, איפה השירות ח**, ואני בכלל שותה רק תה צמחים.

 

אין לי מושג איך אנשים שעובדים במשרה מלאה מתפקדים במצב כזה. אני רואה כמה זמן צריך להשקיע ולהיות ולטפל. פייר, זו חוויה במשרה מלאה. והשכר....... כל הזמן אומרים לי תודה. מעריכים כל צעד שאני עושה, מחבקים אותי ואומרים לי שאוהבים אותי.
רוב הזמן צוחקים. לפעמים גם בוכים.
ובין לבין אני ממשיכה לרקוד, מכבסת, תולה ואפילו מוצאת זמן לדייט פה ושם.

 

אז שוב יקירותיי, תודה מכל הלב על הדאגה והאכפתיות. זה מחזק אותי ומחמם את הלב.

 

תמשיכו להתפלל, לשלוח אנרגיה, מחשבות חיוביות.

 

חיבוק ענק לכל אחת ואחת
איידי

 

 

20.5.2009

 

היי מייק,

 

קודם כל, אני מתנצלת על ההתפרצויות שלי אתמול. סף הרגישות שלי היה נמוך ביותר.
אני אוהבת אותך מאוד, שמחה שאנחנו יחד בתוך הסיפור הזה ומרגישה שיש לי המון תמיכה ועזרה ממך.
קשה לי, קשה לי כל כך לראות את אבא ככה. אתמול היה פשוט מכה נוספת עם הבשורה שקיבלנו.

 

נזכרתי הבוקר בסלוגן של העמותה של ALS - התקווה חזקה מהפחד.
מייק, התקווה נמצאת אצל האדם בכל רגע ורגע, גם במצבים הכי קשים ועד הרגע שבו הוא משלים עם המוות ומשחרר ונותן לטבע לעשות את שלו.
אותו רגע יכול להיות דקה לפני שהוא מת, ויכול להיות ימים, שבועות וחודשים.
ההשלמה עם המוות חייבת להגיע כי אז האדם מסתכל על החיים שלו אחורה ויודע שהוא יכול לשחרר. זה חשוב ביותר למעבר לחיים שאחרי המוות.

 

אני אדם מאוד מאמין. אני מאמינה שלכל מה שקורה יש סיבה. מאמינה מאוד בכוח המילה ולכן משתדלת מאוד להשתמש בה נכון.
יחד עם כל זה, אני מאמינה שאין סתם. שכל דבר שקורה בחייו של אדם מוביל אותו לשלב הבא.

 

לי באופן אישי בשלושת החודשים האחרונים, זה בדיוק ככה.
פוטרתי מהעבודה, נחתי, ביליתי, חגגתי, התארגנתי לנסיעה לאפריקה, עשיתי סדנה שנתנה לי כלים ופתחה לי את האינטואיציה הרבה יותר.
המנחה תרגל איתי אינטראקציה על המוות כשעדיין לא ידענו מה קורה עם אבא. מייד לאחר מכן, התחיל כל הסיפור להתגלגל.
אני מודה לבורא על המתנה שקיבלתי. להיות לצד ההורים בתקופה הזו. זוהי זכות ענקית מבחינתי וכך גם אמרתי לאבא.

 

אני כל הזמן שואלת את עצמי, האם הדרך שלי נכונה, האם אפשר אחרת. ואז, אני מקבלת מסר דרך ספר או סרט או משהו שאבא אומר ואני יודעת שיש לי הכוונה מלמעלה.

 

אנחנו באותו צד אח יקר שלי, לעטוף את אבא ואמא בהמון אהבה והשיתוף פעולה של כולנו, אחים, גיסות, נכדים הוא מקסים בעיני.
הדרך שלנו פשוט שונה. אתמול אור שכבה לידי במיטה והסבירה לי את זה בצורה כל כך יפה. היא פשוט ענקית הילדה הזאת.

 

אני אוהבת אותך ואמשיך לעדכן אותך בכל פיפס שקורה ונאמר.

 

חיבוק ענק
איידי

 

 

2.6.2009

 

אבא שלי. מאיפה להתחיל?

בשעות אלו שאני כותבת, הוא עדיין כאן, איתנו בעולם הזה.
מרגישה שאני חייבת להעלות על הכתב את ההתרחשויות, החוויה יוצאת הדופן, את הקטעים איתו ושלו, לפני שאשכח. יכול להיות שיבוא יום ונעשה סטנד אפ על תהליך המוות של אבא שלי, כי מעבר לדמעות הוא קורע אותנו מצחוק.

 

אבא שלי אושפז ביום שני לפני שבוע במחלקה אונקולוגית באיכילוב.
איש יקר עם מחלת סרטן שמקורה אינו ידוע.
המחלה בשלב מתקדם ובלתי ניתן לריפוי, אך ניתן למצוא מינון נכון של תרופות כדי שלא יהיו לו כאבים, הוא מקבל אינפוזיה לחיזוק העצמות. כמו כן, כמו ברפואה, הצורך שלהם בהמשך בירור.

 

והמסע מתחיל.

המחלקה נראית כמו בית מלון חמישה כוכבים. שטיחים מקיר לקיר, ריהוט אלגנטי, תאורה, נוף לים, צוות הווי ובידור מחויך מקבל את פנינו (ממש כמו בספינת האהבה, זוכרים?)
ושקטטטטטטטט, כמעט כמו על אי בודד.
ברור!! כולם על מורפיום ונגזרותיו.

 

אין לנו מושג איזה יום היום, מתי שבת, חג. לילות וימים מסביב לשעון אצלו, וממנו לאמא שלי.

הימים מבולבלים. באחד הימים אבא שלי מראה סימנים של אירוע מוחי. יש שתי אפשרויות: או אירוע מוחי או גרורות במוח.
הרופאים ממליצים על CT ראש. ויש עוד ביופסיה בצוואר שמחכה לו. ואני שואלת למה? למה להעביר אותו את כל הבדיקות אם ידוע לאיזה כיוון אנו הולכים.
ניגשתי לרופאה ואמרתי לה שאולי זה מוקדם מידי, אך בשום פנים ואופן אבא שלי לא מעוניין להיות מחובר למכשירי החייאה. לא הספקנו לעשות את כל מה שצריך מבחינה משפטית, כי הדברים זזים בקצב מסחרר.
חזרתי הביתה מתוסכלת ביותר. ככה יסיים, בלי שנאמר מילים אחרונות, כמה אוהבים? זהו?

 

למחרת הגעתי למשמרת הבוקר והאיש צלול וחד כמו תער.
והוא שואל אותי: am I dying?
ואני עונה לו: probably
והוא: תודה שאת כנה
ואני: רצית שאשקר?
והוא: לא. כמה זמן?
ואני: כשתהיה מוכן.
ואז הוא שואל אותי, ואת זה אני חייבת לכתוב באנגלית כי זה פשוט לא נשמע טוב בעברית
Are they going to put me down?
נקרעתי מצחוק ועניתי לו שהוא לא כלב ולא מרדימים בני אדם.

 

מה שהיה אתמול קשה לתאר במילים, אך בכל זאת אנסה.
אחי שישב על הכורסה והתייפח, אבא שלי שואל אותי בשקט, הוא יודע את האמת?
כשאחי השני שחגג יום הולדת חמישים התקשר, אבא שלי זכר, ובירך אותו. גם אחרי השיחה הזו הוא שאל אותי: הוא יודע את האמת?
אמא יודעת?
בשלב מסוים עניתי לו שכולם יודעים את האמת ואוהבים אותו.
הוא ביקש לדבר עם אמא בטלפון ונפרד ממנה.
אמר לה כמה הוא אוהב אותה ושימיו ספורים.
כשסיים את השיחה, פשוט חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני גאה בו ואוהבת אותו.
הוא החזיק את היד חזק לאחי ולי וביקש שגם אחי השני יגיע.
מסכן היה בדרך לעפולה, עשה פרסה וחזר.

הנכדים החלו להגיע ואבא שלי, האיש הענק הזה, לא בממדי גוף, ישב לו על כס המלכות ונפרד מכל נכד ונכדה במילות אהבה והערכה.
אנחנו ישבנו בלובי וכל פעם יצא מישהו אחר בוכה, מתייפח.
ובין לבין צחוקים.
והוא מכין את הטישיו לנכד הבא.

כמה חבל שלא הסרטנו. סרט טורקי קטן על ידינו.
והבאנו את אמא שלי. והוא נפרד ממנה
ואח שלו הגיע במפתיע וחבר טוב וחברה טובה התקשרה והוא נפרד ממנה.
ולכל אחד היו לו מילים טובות לומר מתובלות בקצת הומור.

מה אגיד ומה אומר. דוגמה ומופת ואיש ענק.

 

ואז הגיעו הרופאים, והוא אמר להם שישן עשרים וארבע שעות ללא כאבים, כמו שחלם ועכשיו הוא מבין שהוא צריך ללכת.
"יש לי שלושה ילדים מקסימים שאני אוהב אותם וגאה בהם, תשעה נכדים נפלאים והיו לי חיים טובים. לא רוצה בדיקות וכל מיני תרופות. רק בלי כאבים."
הרופאה והאחות נשארו בפה פעור. בהחלט זן נדיר, לא ראו דבר כזה.

 

הייתי בבית החולים עשרים וארבע שעות. דיברתי איתו על המוות, שאלתי אם הוא פוחד, סיפרתי לו שיפגוש שם את כל אהוביו שאינם.
השכם בבוקר התעורר ואמר: I did'nt die, why?
והוסיף, כדאי שתתקשרי לאמא ותעדכני אותה שלא מתי אתמול.
ואז ביקש שאתקשר לחברה קדישא ואבדוק לגבי קבר, כי הוא לא רוצה שאמא והילדים יתעסקו בזה.
תגידו – יכול להיות שהוא control freak?

 

איזה מתנה נפלאה נתן לכל אחד מאיתנו, השאיר לנו מילים חמות ואהבה רבה והרגשה שאין לתאר במילים.
ועם איזה מטען של אהבה הוא הולך לעולם הבא. לכל אחד הייתה האפשרות לומר לו כמה אוהבים אותו, לבקש סליחה.

 

אני עדיין נרגשת מאד מכל מה שקרה אתמול וכל כך מאושרת שזכיתי לפרידה כזאת.
אמרתי לו שהוא ענק ואיש מדהים ואוהב שנתן מתנה חשובה כל כך לכל אחד ואחד.
והוא בצניעות שכל כך מתאימה לו ענה "אני רק עושה את מה שנראה לי נכון לעשות, את מה שאני חושב שצריך לעשות".

 

הבוקר קישרתי בינו לבין אחיו שחי בחו"ל וארבע שנים הם לא דיברו אחד עם השני.
היה מרגש לשמוע אותו מדבר עם אחיו ואומר לו שמה שהיה היה, והוא אוהב אותו והוא מתקשר להיפרד ממנו.
אתמול קישרנו בינו לבין בן דוד שלי בקנדה שהם נוהגים בשנתיים האחרונות להתקשקש בסקייפ שלוש ארבע פעמים בשבוע.
היה שם מוקדם בבוקר והוא אומר לבן דוד שלי "התקשרתי לומר לך goodbye וזו לא בדיחה". בן דודי היה בשוק, אך בשיחה איתו היום כל כך שמח על כך שאבא שלי נפרד ממנו.

 

אילו היו אוספים את כל הדמעות שזלגו אתמול, נראה לי שיכולנו לתרום רבות למצוקת המים בארץ.
אין לי מושג מי ספקית נייר הטואלט, טישיו, מפיות נייר של ביה"ח איכילוב, אך לדעתי היו צריכים לעשות הזמנה מיוחדת אחרי אתמול. כל פעם נכנסה האחות עם כמות נוספת של מפיות, וגם ממנה אבא שלי דאג להיפרד ולהודות.
הוא צלול וחד כתער ויודע בדיוק מה קורה ומה קרה.

 

כמובן שאף אחד מהנכדים לא הצליח לישון בלילה כמו שצריך. כולם עדיין תחת השפעה של החוויה העוצמתית והמדהימה שחוו. לרובם זו התמודדות ראשונה עם מוות במשפחה של אדם קרוב כל כך (למעט הגדולים שלי שאיבדו את סבא וסבתא מצד אבא שלהם, אך לא זוכרים) ואני שמחה שהם חווים את זה בצורה כל כך יפה, טהורה.

 

שולחת את מה שכתבתי כמו שזה, ישר מהלב למקלדת, בלי לשנות.
לא תמיד יש לי כוח לענות לטלפונים. זוהי תמצית של מה עובר עלי בימים האחרונים.
בסך הכול אני בסדר. עייפה, בוכה, צוחקת המון ונדהמת מחדש כל פעם כמה כוחות יש לאדם במצבים קיצוניים.

 

 

4.6.2009

 

אני יושבת בבית-חולים ליד אבא שלי. החוויות הרגשיות הן כל כך חזקות ואינטנסיביות ואני רוצה לזכור הכול. כל מילה, פסיק, הבעת פנים. תיכף הוא לא יהיה.

 

היום הוא אמר לי שהוא רוצה כבר ללכת. שהוא התאכזב מאוד שלא מת באותו לילה. חשב שעוצמים עיניים וזהו. דיברנו על זה. הוא שאל איך יודעים מתי זה קורה, ומה קורה.

 

אבא שלי, הפרפקציוניסט, רוצה חוברת הדרכה איך מתים. רעיון לא רע לסטרט אפ.
אמרתי לו שאני יכולה לספר לו רק על מה שקראתי ועל מה שראיתי בסרטים. ודיברנו על זה.

 

אתמול מסרו לנו שהוא מועמד לעבור להוספיס. ואני יודעת שצריך להכין אותו לזה בהדרגה. ואין לי מושג איך להגיד לו את זה.
בבוקר הוא שואל אותי "מה האופציות שלי עכשיו?" ואני ניצלתי את ההזדמנות לדבר איתו על ההוספיס. היו לו המון שאלות, אז דיברתי עם מי שצריך וביררתי וחזרתי אליו עם תשובות.
היה לו קשה מאוד להחליט על המעבר כי הוא לא רצה להכביד עלינו עם הנסיעות הלוך חזור והוא דאג שאולי לא יהיו לנו שם תנאים נוחים.
סיפרתי לו שיש מקום גם ברעננה אבל הצוות לא מיומן ואנחנו רוצים את הכי טוב בשבילו. הוא התקשר להתייעץ עם אמא שלי. אמרתי לו שאסע לתל השומר ואצלם את המקום כדי שיוכל לראות בתמונות איך נראה המקום.
הסברתי לו שיש שם חדר פרטי וגינה לכל חדר והאווירה והצוות הם של בית הבראה ולא של בית חולים, שהם מיומנים במיוחד ואין בדיקות דם ולא מודדים לחץ דם.

 

היום הביאו לו תרפיסטית במוזיקה שישבה ושמעה את סיפור חייו ויצאה משם נרגשת איזה איש מרתק ומרגש. זה אבא שלי.

 

כששאלתי אותו מה עוד אפשר לעשות בשבילו הוא ענה לי "תמצאי מאיפה אפשר להביא לי עוד אהבה שאוכל להחזיר לך על האהבה שאת נותנת לי".
ואני פשוט חיבקתי אותו והתחלתי לבכות ואמרתי לו שהוא לא צריך כי הוא נתן ונותן לי המון.
וכשהוא ישב על הכורסא, התיישבתי על הרצפה ועשיתי לו קצת מסז' ברגליים.

 

בשלב כלשהו של היום אמר לי שנראה לו שיהיה נכון שאני זו שתודיע לאמא שלי ולאחים שלי שהוא נפטר. שזה נגמר. הוא אמר שבטח מאד יוקל לי כי הוא לא יסבול יותר ושאני אבכה מאוד, אבל שלאחר מכן הוא לא רוצה שאבכה.
עניתי לו שזו תהיה זכות גדולה עבורי להחזיק לו את היד עד שיעצום את העיניים ויעבור לעולם הבא. ולבטח נבכה ומותר לנו, אך לרוב נצחק כי השארת לנו כל כך הרבה זיכרונות מצחיקים.

 

ידעתי, פשוט ידעתי באינטואיציה שהמסע הזה יביא אותי למקומות שאף פעם לא הייתי בהם ושהוא ישאיר לי מתנה מדהימה. ואני מוקירה ומודה על כל יום שאני כאן איתו, כל רגע וכל דקה.
ואפריקה – יכולה לחכות.

 

הוא אמר שהיה רוצה מאוד להגיע הביתה לשעתיים שלוש כדי לסדר כמה דברים. אמרתי לעצמי, למה לא? ביררתי עם בית החולים והסתבר שיש אפשרות להוציא אותו מבית חולים בסוף שבוע. התקשרתי לאמא שלי והיא אמרה שזה רעיון מצוין, אך ביקשה ללא הנכדים, רק ההורים ואחיי. עכשיו צריך היה לארגן רופא או אחות שילוו אותנו.

 

אמא סיפרה לי שלאחים שלי קשה לשחרר אותו ושהיא דיברה על כך עם אבא. כשאח שלי הגיע לבית החולים להחליף אותי, אבא שלי התעורר ומייד אמר לו שהוא מבין שקשה לו, אבל הוא רוצה כבר ללכת והוא מבקש שישחרר אותו. אני פרצתי בבכי וכל הדרך הביתה באוטו התייפחתי.

 

אני רק חושבת על כמה ברת מזל אני, על החוויה והמסע המרתק והמרגש הזה שאני חווה.

ותודה שטסתם איתי לממדים גבוהים, שאפילו אל-על לא מגיעה לשם.

 

 

5.6.2009

 

אתמול הייתי אמורה להגיע למשמרת שלי לקראת חצות.
הספקתי להירשם בלשכת העבודה, לעשות קניות לי ולאמא, לכבס, לשטוף את הבית, לקחת את הנייד המתוקן מאורנג', להיות קצת עם אור. תכננתי לישון כמה שעות ואז להגיע לבית חולים.
ואז אחי הצעיר התקשר ומסר שאבא שואל איפה אני ומתי אני מגיעה.
קחי את הזמן, אמר, אבל כדאי שתבואי.
אז רק עצמתי עיניים, והוא התקשר שוב ואמר, תשמעי, אבא רוצה אותך.
התארגנתי בצ'יק וביקשתי ממרסל שתסיע אותי. לעלות על הרכב אתמול היה מסוכן מבחינתי, הייתי שפוכה לגמרי. חברתי היקרה הסיעה אותי והיה לנו זמן איכות בנסיעה שארכה זמן רב עקב עומס ופקקים.

 

עלינו למעלה ואבא שלי כל כך שמח. אמר שהוא כל היום שמע אותי. שאלתי אותו: did you miss me ?
והוא ענה מאוד.
ליטפתי אותו ואמרתי לו שאני פה. עדכנתי אותו שמרסל פה ושאלתי אם יש לו כוח לביקור קצר.
והוא ענה "בטח, רק בלי בדיחות".
מרסל נכנסה לחדר והם דיברו קצת והוא צלול וחד.
אח שלי סידר אותו במיטה והוא טען שהוא לא שוכב ישר. האמת – צדק.
אז יישרנו אותו, והוא אמר "עכשיו אני ישר" והמשיך לדבר עם מרסל.
ירדנו למטה מרסל ואני לשתות, לדבר קצת, להתקשקש.
איך שוב הגענו לאיכילוב. ידעתן שפעם לפני שנים רבות עבדתי באיכילוב?

 

הלילה עבר בשקט. סידרתי לי את המיטה והספקתי לישון כמה שעות.
בבוקר בסביבות השעה חמש וחצי, שמעתי התרחשות אצל השכן. הבנתי שכנראה זה נגמר.
כשקמתי מהמיטה ועברתי ללובי ראיתי שהגופה מכוסה. שאלתי את הרופאה והיא אישרה שהוא אכן נפטר.
אני חושבת על זה עכשיו וצוחקת, כי זה ברור שהוא נפטר אם הוא מכוסה. אך יש את הצורך הזה לדעת שזה באמת כך. וניגשתי לבתו הבכורה והתחבקנו ובכינו.

 

אני כל כך מאושרת שאבא שלי הספיק להיפרד מכולם. כי כמה נורא שזה נגמר ואין דרך חזרה ולא הספיקו להיפרד כי חשבו שיש עוד זמן.
זכינו בנסיבות קשות לפגוש משפחה מדהימה עם אבא מקסים. אישיות. היינו כמו משפחה אחת גדולה.

בכל בוקר כשהגעתי נהגתי להביא לו קפה הפוך. ודיברנו, וצחקנו ובכינו.
והאישה שאבא שלה נפטר נכנסה להיפרד מאבא שלי והם בכו והתחבקו. והיא סיפרה לאבא שלי כמה בעלה אהב אותו וכמה הם זכו להיות שכנים של משפחה כל כך מיוחדת.
ועכשיו אני נזכרת, תוך כדי הכתיבה שבשלב מסוים כשעמדתי עם הבת בחוץ, ניגשה האחות והתחילה להסביר מהם ההליכים והיא הסתכלה פעם עלי, פעם על הבת, בטוחה שאני חלק מהמשפחה. אמרתי לה שאני השכנה לחדר.
גופתו של הנפטר נשארה בחדר עוד שעתיים ואני ישבתי ליד אבא שלי.
האמת, הזוי כשחושבים על זה, אך נראה לי הכי טבעי בעולם.
המשפחה שלו הגיעה והם בכו. זה היה כל כך עצוב.
סוג של חזרה גנרלית, אה?

 

אבא שלי, כשחזר מאיפה שהיה לפני כמה ימים, אמר לי שהוא והשכן הולכים באותו יום, דהיינו ימותו באותו יום. הוא כל כך כאב את העובדה שהשכן לא ידע את האמת. שהמשפחה לא סיפרה לו.
אמרתי לו כמה אנחנו ברי מזל שעשינו טקס פרידה.

 

אח שלי הגיע להחליף אותי וחברה החזירה אותי הביתה, מייד רצתי למחשב להעלות על הכתב את הקורות אותי.

היום בבוקר החזקתי לו את היד והוא אמר לי "יש לך ורידים טובים למחטים". תודו, קורע מצחוק.
אתן מכירות את הקטע שהרופאים דופקים על הוריד עם האצבע? הוא עשה אותו הדבר, מבסוט וצוחק.
זה האיש. זה אבא שלי.

 

ותודה על הסמסים, והמיילים החוזרים, והצעות העזרה ובעיקר על זה שאתן עוטפות אותי באהבה.
זה נותן לי כוח

אוהבת אתכן

 

 

8.6.2009

 

אבא שלי החליט לעשות לי בית ספר במשמרות שלי.
במוצאי שבת הגעתי אחרי שאח שלי עשה משמרת של למעלה משתים עשרה שעות.
אבא היה בעולם משלו, בקושי דיבר, הידיים והרגליים נפוחות.
שאלתי את אחי – מה זה?
הוא: ככה קיבלתי אותו.

 

אחרי שאחי יצא, אבא שלי התחיל לאט לאט להתאושש.
אכל קצת, לקח כדורים, ובשלב מסוים נכנס למיטה לישון.
אני כבר למודת ניסיון, כשהוא הולך לישון, אני מזנקת מיד על המיטה המתקפלת והופה חרופה.
ואני שומעת אותו מתוך שינה ממלמל את השמות שלנו, ואומר שהוא מבקש שנשב ונתאבל עליו שבעה ימים ולאחר מכן לא נתאבל.
בשלב מסוים התחיל לדבר עם בורא עולם.
תיקח אותי, נמאס לי, איך אני צריך להתפלל, מה להגיד, אולי צריך בעברית.
ואני חצי צוחה חצי בוכקת .
ואני שומעת אותו אומר "" lift me, lift me
חשבתי שהוא מדבר עדיין עם בורא עולם, עד שהבנתי שהוא מתכוון שארים את המיטה –חחח-
ואז הוא צועק לאחי, תעזור לי, תגיד לי מה לעשות.

 

השעה כמעט חצות ואבא שלי מבקש רב שיוכל להתפלל איתו.
נו באמת? עכשיו החליט גם לחזור בתשובה ועוד בחצות. איפה אני מוצאת לו רב?
כשעתיים קודם לכן התקשרתי לאחי בצפון ואמרתי לו שיש לי שאלה שמטרידה אותי: במידה שקורה משהו, לסמס לו, להתקשר אליו ישירות, או לחכות לבוקר? הוא נקרע מצחוק ואמר וודאי להתקשר.
ועכשיו אני צריכה להתקשר אליו, הוא מתחזק באמונה והוא הכתובת היחידה שיש לי בעניין.
אני מתקשרת אליו והוא אומר לי לבקש מהשכן לחדר שהוא אדם דתי, שיקריא לאבא את שמע ישראל.
בקיצור, השכן לשמחתי ער, אבל יש לו מכשיר שמיעה.
תארו לכם את הסיטואציה עכשיו, אני צריכה להניע שני גריאטריים, אחד אשכנזי, אחד תימני לא שומע, שישבו אחד ליד השני שאבא שלי יוכל לחזור אחריו.

התמונה היא כזו:
השעה חצות. אבא שלי על המיטה שלו מחזיק בקערה במידה שירצה להקיא, בידו השנייה בקבוק מים, השכן מולו על כסא בקושי רואה ולא שומע.
שואל את אבא שלי אם הוא מוכן והם יוצאים לדרך.
נו, נו, אבא שלי אומר אחריו כל מילה עם הסלסולים התימנים. עמדתי שם לא יודעת אם לצחוק או לבכות.
הסיפור ארך כעשרים דקות. השכבתי אותו לישון ושלחתי לבקשתו סמס לאחים שלי שהמלאכה בוצעה.
הוא לגמרי control freak

 

בבוקר אמר לי "כשבאו למדוד לי לחץ דם הבנתי שלא מתי". הוא ממש מתאכזב בכל פעם שלא הלך.
הוא דיבר עם אמא שלי בטלפון והיא אמרה לו שילך לגן עדן. אני שומעת אותו עונה לה שהוא לא יודע איך ואותה עונה לו תשאל את איידי.
אני אומרת לשניהם "חבר'ה, אין לי חוברת הדרכה. תרפה, כשזה יצטרך לקרות זה יקרה".
הוא מסיים את השיחה עם אמא וקם מהכסא. אני שואלת אותו "לאן זה?" הוא עונה לי "אמא אמרה לי ללכת".
האיש קורע אותנו מצחוק. הוא צלול לעתים ויודע בדיוק מה קורה. ולפעמים רואה כל מיני.

 

הרגליים שלו מלאות בבצקות מכף הרגל ועד המפשעה. היום ראיתי שגם יד שמאל שלו מלאה בצקות.
הוא הוריד את השעון ואת הטבעת וביקש שאתן לאמא לשמור. אלו שני פריטים שמעולם לא הוריד.
תמיד אמר שהוא רוצה שנקבור אותו עם השעון.

 

הלילה היה לילה קשה כי אף על פי שהוא ישן מצוין, חולה בחדר אחר לא הפסיק לצרוח כל הלילה וכשהוא כבר נרגע אבא שלי התעורר בשתיים וחצי וסנג'ר אותי.

 

אני בדרך למיטה לכמה שעות.
בחופש עד מחר בצהריים ומאוד מאוד מקווה לצאת לרקוד הערב, אפילו לשעתיים. זה חסר לי מאוד.
חיבוקים לכולם.

 

 

11.6.2009
היום הבנתי, כן כן, הייתה לי תובנה, הארה, whatever שאני לא זוכרת כילדה שקיבלתי מחמאות מאבא שלי. עכשיו הוא ממלא אותי במנות גדושות כל יום על כמה אני נפלאה ונהדרת, וחזקה, ועושה את הדברים על הצד הטוב ביותר, ומסורה וכמה הוא אוהב אותי.
איזה תיקון מדהים אנחנו עוברים.

 

הוא כבר יומיים די בout- או מהתרופות או מהגרורות.
במעט הזמן שהוא ער הוא פשוט סטנדאפיסט .

 

השכן שלו לחדר עזב היום. או שהם מתים או שהם עוזבים, ואנחנו, לעולם נשארים –חחח-

 

מעבר לדברים המצחיקים, ישנם גם הדברים המעיקים.

כבר יומיים רצוף אני נמצאת שם בשש בבוקר.
אבא שלי היקר הולך ומתדרדר. הוא מאוד עייף. מרבית הזמן ישן ונמאס לו.
הבוקר הושיב אותי ואת אחי הצעיר ואמר שאתמול אחי הגדול (מזל שיש לי רק שניים אה?) דיבר איתו ואמר שצריך להביא מישהו לארבע חמש שעות כדי להקל עלינו קצת.
אבא שלי יודע שקשה לנו אך ביקש שנחליט על כך לכשיגיע להוספיס. הוא מעדיף שאנחנו נהיה איתו.
וזה מאוד קשה. ברור לגמרי שאין כאן נכון או לא נכון.
בשכל – ברור שצריך עזרה
הלב אומר להיות עם אבא שלי כמה שיותר, כי כשזה יגמר לא יהיה יותר. אי אפשר להחזיר לאחור.
ההרגשה שלי היא שימיו ספורים. האחים שלי טוענים שזה יכול להימשך חודשים.
ואני נקרעת בין הרצון של אבא שלי לבין האחים שלי.
אני מובטלת ולכן זמינה, פנויה, גמישה יותר ומוכנה לתת יותר שעות.
בסך הכול עברו שבועיים וסימני המשבר ניכרים.
אז מה?

 

לנשים יש יכולת הכלה והתמודדות גדולה יותר מאשר לגברים?
מידת המסוגלות שלנו להתאים עצמנו בתקופות משבר טובות יותר משל גברים?

 

המחשבות שרצות לי בראש: איך מישהו זר ידע מה בדיוק הוא צריך? איך יתנהל איתו, האם יבין את ההומור המיוחד שלו? האם אבא שלי ירגיש בנוח? הוא איש שכל כך רוצה להיות בסדר וכל כך נוח ונעים הליכות. האם המטפל יצליח להבחין בניואנסים? האם נכון להעמיס עליו בתקופה זו עומס רגשי של הסתגלות למישהו זר?
למה אין הנחיות או ספר הדרכה?????
בבטן ובלב אני יודעת שהכי נכון שאנחנו המשפחה נהיה איתו.
לו היו אומרים לי לפני מספר חודשים שזה המצב שבו אמצא, לא הייתי מאמינה. אני תמיד טענתי בהחלטיות שצריך להביא מטפל זר לטפל בהורים.
מהמקום שאני נמצאת בו היום, כל כך שמחה ששיניתי את דעתי.
המשפט אין לשפוט אדם עד שצעדת צעד אחד בנעליו – כל כך נכון .

 

אני שואלת את עצמי הרבה בתוך המסע הזה מה יש לי ללמוד. ואני מגלה יכולות שבחיים לא הייתי מאמינה על עצמי.
אני מסתכלת על שקית השתן לבדוק מה כמות השתן ומה הצבע.
יושבת עם אבא על המיטה ומחזיקה לו את קערת ההקאות שלו בזמן שהוא שופך את מעיו לתוכה. מנגבת לו את הזיעה, מורחת לו קרם על הגב, עושה לו מסז' ברגליים, מאכילה אותו.
MOI??
ואני בסדר עם זה. לא נגעלת ולא מרגישה שזה דוחה.

 

לפני יומיים קיבלנו אישור להוספיס בתל השומר לאחר הפעלת סוללה של ויטמין P. עכשיו צריך לחכות שמישהו שם ימות על מנת שאבא יוכל להיכנס לשם. ההמתנה מורטת עצבים.

 

הבוקר אבא שאל אותי אם אני דואגת לו. אמרתי שלא. אני לא דואגת. אני רק רוצה שיהיה לו נוח ושהוא לא יסבול. הוא אמר שהוא מאוד מעריך את זה.

 

הוא עושה כל מיני מעשי שובבות ברגעים שהוא ער, כמו ילד קטן. אנחנו פשוט מתפקעים מצחוק ממנו.
אחר כך אני מגיעה אל אמא שלי ומספרת לה והיא צוחקת. ואני חושבת לעצמי, איזה כיף לנו שאפשר לצחוק מהדברים האלה.

 

היום אמרתי לו שנראה לי שהוא נהנה מאוד מזה שאנחנו כל הזמן סביבו. והוא אמר שבהחלט כן.
ואז נפל לי אסימון. בשנים האחרונות כל תשומת הלב הייתה סביב אמא שלי מכיוון שהיא חולה, דכאונית, סוכרת, לחץ דם גבוה ועוד.
ועכשיו במשך שלושת החודשים האחרונים, כל תשומת הלב מוקדשת לאבא שלי במינוני פורטה.
ולמה לא בעצם? מגיע לו.

 

 

15.6.2009

 

הימים עוברים וחולפים להם ואני מתחילה להתגעגע לשגרה פשוטה של בית וילדים וחברות.

כבר כמעט חודש ימים אני די מנותקת מהעולם החיצון.

 

שישי בערב הייתי תורנית ועבר לילה שקט מאוד. אסתי חברתי היקרה ישבה איתי בלובי של איכילוב מספר שעות. תודי אסתי שזה עדיף על תוכניות הטלוויזיה של יום שישי -חחח-
היינו עדות למראה משפחה שאיבדה את יקירה. היו לי צמרמורות בכל הגוף.
נמאס מהחזרות הגנרליות האלה.

 

אבא התעורר לו בארבע בבוקר והחליט שנגמר הלילה.
אז היו לנו קצת שיחות והוא סינג'ר אותי הרבה, מותר לו.
אחי הגיע בשמונה להחליף אותי ונסעתי הביתה.

 

אבא שלי היה במצב רוח נפלא, ללא כאבים, הלך מספר צעדים לבד.
אחי זרק לו לאוויר, בוא הביתה והוא הרים את הכפפה.
מפה לשם, מצאתי עצמי שוב נוסעת לאיכילוב לאסוף את אבא ואת אחי.
למצוא כסא גלגלים באיכילוב אין בעיה, אך מה עושים עם כסא גלגלים לבית. שבת, הכול סגור.
אחי הפנה אותי לבית אבות ברעננה שאפשר לבקש שם שישאילו לנו כסא למספר שעות.
בדרך לבית האבות, עברתי ליד ביתם של שכנים לשעבר, שהאבא חולה ALS.
טיק טק טלפון לבן המדהים שלהם ותוך חצי שעה היה לנו כסא גלגלים.
ושוב, הקשר עם ה-ALS בא לידי ביטוי בכל התהליך שאני עוברת.

ואבא שלי אמר "כמה הזוי ששכנים שגרו לידם כל כך הרבה שנים, ולא ראו אותם עשרים ושלוש שנים, הם אלו שעוזרים לנו עם כסא גלגלים".
ושלא תחשבו שהעסק פשוט, הכסא קצת מורכב וצריך להכניס אותו לרכב בכוח, ואחרי כל זה, הוא גם לא נכנס למעלית.
נו, נו, מוציאים את הכסא, מורידים את אבא, עולים איתו במעלית ואת הכסא מחזירים לרכב.

 

היה מרגש מאוד לראות את הוריי יושבים אחד ליד השני, שניהם בהלם.
אבא שלי ביקש את ההליכון של אמא וכמעט התחיל לרוץ בבית, להסתובב, לראות מה יש במקרר.
והוא אומר לי בשקט "אני עושה בדיקה".

 

אחי מהצפון התקשר ואבא ענה לו "אני לא יכול לדבר עכשיו, אני באמצע סקס". הוא פשוט מפיל אותנו עם הקטעים האלה שלו.
השארתי אותם לבד והלכתי לישון בחדר הסמוך.

 

אחרי כשעה התעוררתי, הוא הרגיש לא נוח ורצה לחזור לבית החולים.
החל המסע חזרה שהיה קשה מאוד. הוא הרגיש ממש לא טוב והיו לו כאבים. ואני בתוך כל הלחץ שכחתי לקחת מים כדי שיוכל לקחת את הכדורים שלו.
הנסיעה הייתה אמורה להיות קצרה אך משום מה היה פקק לא נורמלי בכביש החוף ואם זה לא הספיק לנו, אז נכנס בנו רכב מאחור.
בחור צעיר שלא שם לב וכל כך התנצל.

 

סוף סוף הגענו חזרה לבית החולים, והצבע חזר לפניו של אבא שלי.
הוא אמר לי שלא הרגיש בנוח בבית.
על אף הקושי הלוגיסטי להביא אותו הביתה, אני חושבת שהוא עשה סוג של closure וזה לדעתי היה חשוב לו.
ואמא שלי, היה לה כל כך קשה לראות אותו ככה ולראות אותו יוצא מהבית ולדעת שזוהי הפעם האחרונה.
אוףףףףףףףף!!!!

 

ומה נראה לכם שאחרי כל זה אני לא אצא לרקוד?
הייתי שפוכה ברמות על. לא ישנתי כמעט מארבע לפנות בוקר, עברתי יום של תיזוזים ועומס רגשי עצום וידעתי שרק על רחבת הריקודים אוכל לשחרר.
אז יצאתי לרקוד כמה שעות והיה ממש כיף.

 

ביום ראשון בבוקר, בדרך לתורנות שלי אחי התקשר שמעבירים את אבא להוספיס בשעה עשר.
יש!!!

 

הפרידה מהצוות הייתה מרגשת מאוד. כולם ניגשו לאבא וחיבקו אותו והרופאה אמרה שאם לא יהיה לו נעים בהוספיס, הוא תמיד מוזמן חזרה אליהם.
האחות הראשית הייתה ממש עם דמעות בעיניים ואמרה "איך אני אסתדר בלי לראות אתכם?" ונתנה לי את מספר הטלפון שלה, לכל מקרה.
נסעתי יחד עם אבא באמבולנס והגענו למקום.

 

מה אגיד ומה אומר?
מהחדר שלו יש יציאה לשביל שמוביל לגינה עם ספסלי עץ ובריכה עם דגי זהב ענקיים. שלווה ופסטורליות. אם לא הייתי יודעת שזה הוספיס אפשר בקלות לחשוב שזה בית הבראה.
הצוות מקסים אך לצערי בגלל מחסור בכוח אדם, לא יכולים להיענות לכל בקשה במיידי.
וזה סותר את מה שנאמר לי בטלפון.
אנחנו שם וזה הכי חשוב.

 

הרופאה מדהימה ובשיחה עם מורן העובדת הסוציאלית של ישראלס הסתבר לי שהן מכירות. עולם קטן.
אבא שלי די ב-out. לקחתי אותו לסיבוב במקום, שיראה את הגינה, את החדרים. הוא היה מרוצה.
אחרי שהחזרתי אותו למיטה בסביבות הצהריים הוא פשוט היה ב-out

 

אתמול הייתי שם עד שמונה בערב והוא לא התעורר.
יש מתנדבת שמגיעה אחת לשבוע לעשות רייקי לחולים וגם לבני המשפחה.
אני כל הזמן עושה לעצמי עם זאת ניצלתי את ההזדמנות וזכיתי לטיפול רייקי נפלא.

 

אני בחיפושים אחר מישהו/מישהי שיהיו איתו בלילות. לצערי, האופציות שהיו ירדו מהפרק כי הן עובדות בתל השומר ויש ניגוד אינטרסים או בעיית אתיקה מקצועית.
הערב ניפגש עם מישהו שהפנו אלי ואני מקווה שזה יתאים.
בינתיים אנחנו שם גם בלילות.
בשיחה עם הרופאה היא אמרה שזה יהיה קצר. בין שבוע לשלושה שבועות.

 

היה לי קשה מאוד אתמול, כי ההוספיס זה הסוף!! ועם כל ההכנה וההשלמה זה נורא קשה. אמא רצתה לדבר איתו אתמול והוא רק ישן והיא בכתה בטלפון ואני פשוט ישבתי על הכורסה שיש בחדר (American comfort – נוחה חבל"ז) ובכיתי.
בערב הבן שלי אסף אותי משם ולקח אותי לאיכילוב כדי שאוכל לאסוף את הרכב. כשהגעתי לרכב, ראיתי שהוא לא נעול והשארתי אור דולק. רק זה היה חסר עכשיו שנגמר המצבר.
לשמחתי הכול היה בסדר.
כשהגעתי הביתה הבת הקטנה שלי הכינה שניצל וסלט וצ'יפס. ישבנו ואכלנו ונשפכתי למיטה.

 

היום יום חדש, עם מטלות שצריך לטפל בהם ואני מקווה שהכול יהיה קל יותר.

 

 

20.6.2009

 

היום שבת. ובשבת אנחנו לא יושבים שבעה. כן, כן, אבא נפטר ביום שלישי בערב.

 

מיום ראשון בצהריים אחרי שעשיתי לו את הסיבוב בהוספיס הוא בעצם התחיל את המסע שלו לעולם הבא.
הגעתי ביום שני למשמרת הערב שלי לאחר שראיינו מישהו חמוד שאפילו נסע לפגוש את אחי ואת אבא בהוספיס בתקווה שיאייש את משמרות הערב.

 

אי אפשר לדעת אם אבא מזהה אותי או לא. העיניים בוהות. הוא מדבר אך לא ניתן להבין, קולו כל כך חלש.
בשלב מסוים הוא אמר לי: איידי, אני לא יכול כבר לדבר. ואז ידעתי שהוא יודע שאני איתו.

 

לא ממש ישנתי באותו לילה. דיברתי עם האח התורן, איש מדהים עם רוך וחמלה. נתן לי לדבר, לשפוך, להסביר.
בבוקר הגיעו הרופאים ואמרתי לרופא שאני לא רוצה תאריך או שעה מדויקת, אבל אני מבקשת לדעת בערך כמה זמן נשאר. הסברתי לו שאנחנו אמורים להביא מישהו למשמרות לילה וגם אם מדובר בימים ספורים, אנחנו נעשה את זה.
תשובתו הייתה שאין אפילו ימים ספורים, זה עניין של שעות מקסימום עד מחר.
הלב שלי החסיר פעימה.

 

הוא הראה לי את הסימנים שלפיהם המערכות קורסות.
טלפונים לאח שלי מהצפון.
אחי הצעיר מתקשר ואומר שאמא רוצה לבוא. הם הסבירו לה את המצב של אבא. היא מרגישה צורך להיות איתו.
אמרתי לה להביא בגדים להחלפה ואת התרופות ואני איתה עד שאבא שלי עוצם עיניים ועובר לעולם הבא.
הודעתי לאחים שלי שהבטחתי לאבא שאני אהיה איתו עד שהוא יעצום את עיניו ואני נשארת כאן.

 

הרופאה של המחלקה נכנסה, ראתה אותו וקראה לי החוצה.
"זה הולך להסתיים תוך שעה, שעתיים שלוש"
היא חבקה אותי אמרה לי תהיי חזקה.
ואני מרגישה את המחנק בגרון והדמעות בעיניים.

 

יש בהוספיס מלווה רוחנית. מייק אחי פגש אותה. אני טרם הספקתי. ניגשתי לעמדת הקבלה וביקשתי לראות אותה דחוף כי הזמן הולך ואוזל.
היא הגיעה יחד עם העובדת הסוציאלית והן חיבקו אותי. ואני בוכה. זה קורה, זה עומד להסתיים.
אני לבד בשלב הזה. האחים שלי לא שם ואמא שלי טרם הגיעה.
אני אומרת למלווה הרוחנית כשאני מתייפחת "הצלחתי להביא את אבא עד לכאן. אני לא בטוחה מה עוד אני צריכה לעשות עכשיו מעבר לכך שאני מלטפת אותו, אומרת לו כמה אני אוהבת אותו ומודה לו, ושהוא חופשי ללכת מתי שהוא רוצה".
והיא ברוך ובחמלה אומרת לי "את עושה בדיוק, בדיוק את מה שצריך".

 

אני לוקחת כסא גלגלים ויוצאת לאסוף את אמא שלי מהרכב, ואז מתיישבת מולה ומספרת לה שזה קורה עכשיו בשעות הקרובות ואנחנו נעבור את זה יחד.
אני מושיבה אותה ליד אבא שלי, והיא מחזיקה לו את היד ומלטפת אותו וסוף סוף אני רואה את אמא שלי בוכה. כל התקופה הזו היא מחזיקה חזק ולא מרשה לעצמה לבכות.
אנחנו מחכים לאחי שיגיע מפגישה בעפולה. והוא מגיע.

 

אנחנו מסביב למיטה של אבא.
אחי שמתקרב ליהדות מתפלל. בשלב מסוים הוא מביא את המחשב ומשמיע לאבא את 'אנא בכוח'
פעם אחת, ואחרי כן פעם שנייה, בפעם השלישית אני פונה אליו ואומרת לו "אל תיסחף, פעם, פעמיים זה נחמד, אבא בכלל אוהב ג'אז".

 

מספרים שהנשמה יוצאת מהגוף כשאין אף אחד בחדר. החלטנו לצאת מהחדר.
ישבנו בחוץ והגיע חתול שהתיישב מחוץ לחדר. אמרתי שאומרים שחתולים הן חיות מיסטיות שיודעות מתי זה קורה . אז אחי הצעיר אמר הנה עוד תיאוריה שלה.

 

שוב נכנסים לחדר והאחיות החמודות מכינות לנו תה, קפה. נכנסות מידי פעם לראות מה שלומנו.
ויושבים ומדברים, צוחקים, בוכים, מתווכחים.
המלווה הרוחנית נכנסת ושרה תפילה בקול כל כך רך ונעים.
ושוב יוצאים, וכל אחד נכנס בנפרד. ושוב כולם יחד סביבו.

 

וככה ממשיכים במשך שעות.
והנכדים לא מפסיקים להתקשר להתעדכן במה שקורה.
בשלב מסוים כשאנו עומדים מסביבו, ביקשתי שניתן יד אחד לשני ולאבא, מעגל אנרגטי, ואמרתי לו שכולנו כאן איתו ואנחנו אוהבים אותו ומודים לו על מה שנתן לנו. שאנחנו נתגעגע אליו מאוד והוא יחסר לנו, אך ילווה אותנו בלב בכל דבר. שהוא חופשי ללכת בזמנו.
ואמא שלי דיברה איתו ואחי נישק אותו.

 

הגיעו עוד חתולים ליד החדר.

 

המלווה הרוחנית לקחה אותי הצידה ואמרה לי "את לא צריכה לשאול מה נכון לעשות, את יודעת, את מחוברת לאינטואיציה שלך ופשוט תלכי איתה" וזה כל כך חיזק אותי ועשה לי טוב לשמוע.

 

בשלב מסוים שמנו לב שהנשימות של אבא שטוחות מאוד ושקטות והוא עוצם עיניים.
עמדנו לצידו והחזקנו לו את היד, הוא עצם את עיניו ונשם את נשימתו האחרונה.

 

קראנו לאחות, היא נכנסה והפסיקה לו את החמצן ותוך כדי כך צלצל הנייד שלה עם המנגינה של השיר של ג'ון לנון imagine.
כמה יפה, מוזר, משונה.

 

היום הזה היה חוויתי ועוצמתי וכל כך קסום לצד הכאב והעצב והבכי.

 

אבא שלי הלך לעולמו מוקף במשפחה ובאהבה רבה ונתן לנו את המתנה הכי יפה.